<h1>רבינו ירוחם נט"ז ח"ד</h1>
<h2>דף מב:</h2>
השמש מברך על כל כוס שהוא מסיח דעתו בכל כוס ואינו מברך על כל פרוסה ופרוסה כי לא הסיח דעתו ודוקא כשיש שם אדם חשוב אבל אין שם אדם חשוב מברך על כל פרוסה ופרוסה כך פשוט. פירוש ומכל מקום אין צריך לברך באחרונה על כל פרוסה ופרוסה וכן כתב הרב רבינו אשר. לא יתן אדם פרוסה לשמש אלא אם כן יודע שנטל ידיו (ידיו) וצריך שמש ליטול ידיו אפילו שאחר מאכילו כך פשוט בחולין. בברכת המוציא אם יצא אינו מוציא אחרים חוץ מברכת המוציא של מצה כמו שכתבתי במקומו כך פשוט בר"ה.
ועוד פשו' ואם אמרו נמלך לאכל במקום פלוני כדרך הולכי דרכים אף על פי שכל אח' אוכל מככרו אח' מברך לכלן וכן הדין אם אמרו נאכל כאן ואם היו הולכין בדרך ולא אמרו שום דבר מאלו לא הסבו לפי מנהגם או לא ישבו לפי מנהגנו עתה אפילו אוכלי' מככר אחד כל א' מברך לעצמו ולא הוי קביעות.
<h2>דף מג.</h2>
וכן יין אם הסבו אחד מברך לכלן בין ברכה שלפניו בין ברכה שלאחריו פשוט דהלכה כלשון ראשון שאין חלוק בזה בין יין לפת וכן כתב הרמב"ם דיין ופת בעו הסבה אבל שאר דברים לא בעו הסבה ויברך אחד לכלם וכל זה מיירי במקום שמנהגן לאכל ולשתות מסובין על המטו' ועכשיו הישיבה שלנו הוי קביעות כמו הסבה שלהם. ויש פירושים אחרים בהיו יושבין ובהסבו ומה שכתבתי עקר וכן פרש"י, כי ר"ח פירש היו יושבין לעסק אחר ונזדמן להם לאכל והסבו לאכל ולא לעסק אחר, וי"א היו יושבי' שישבו זה כאן וזה כאן שלא כדרך אכילה הסבו שישבו סביבות השלחן כדרך היושבין לאכל ובירושלמי פי' ב"ה שכל בני ביתו נגררי' אחריו כיון שהסב הוא או שישב לפי המנהג שלנו האחרים אין צריכין הסבה ולא לישב.
היו יושבים במקום הרגילין לאכול במסבה על המטות ועדין לא הסבו אלא בישיבה ואכלו אין זה קביעות וכל אחד מברך לעצמו אם הוא פת מברך כל אח' לעצמו המוציא פירוש ואפילו הם שנים ואפילו דשומע כעונה ואפי' אמר אמן לא יצא וכן הדין בברכ' המזון ואפי' הם ג' כל א' מברך לעצמו ואם הוא יין כמו כן מברך כל אחד לעצמו בין בברכה ראשונ' כלו' ברכה שלפני היין בין ברכה שלאחריו ואם הסבו על המטות כבר עשו קביעות ואחד מברך לכלם בין המוציא אם הוא פת בין ברכת המזון אם הם שלשה.
ועוד פשוט בא להם בתוך הסעודה כל אחד מברך לעצמו הואיל ואין בית הבליעה פנוי ופרש"י ואין לב האוכלים בסעודה לשמוע אלא לבלוע ובעינן דעת שומע ומשמיע. ולפירושו אם אמר המברך סברי מרנן והם מפנים בית הבליעה כדי לשמוע יצאו בברכתו ידי חובתן. ובירושלמי מפרש טעמא שאינו יכול לענות אמן משום סכנה כדי שלא יקדי' קנה לוושט ויחנק כדאמרינן בתעניות שאסור להסיח בסעודה ואפילו אם דשומע כעונה יוצא בלא אמן שאם יאמ' אמן יבא לידי סכנה ואם שומע כעונה כתבתיו בנתיב י"ג ח"א בברכת המצות.
<h2>דף מג:</h2>
השמש טח בראשו השמן שמביאין לפניהם אחר הסעודה ואם השמש ת"ח שאסור לצאת מבושם בשוק טחו בכותל כך פשוט. כיצד מצטרף השמש לזמו' כתבתי בברכת המזון ושם כתבתי כיצד יאכל בלא רשות לזמן.
<h2>דף מד.</h2>
שכח ולא בירך בז' המינים לאחריהן יברך במקום שנזכר ואין צריך לחזור למקומו דאין טעונים ברכה לאחריהן במקומן ודוקא קודם שיתעכל המזון במעיו אבל אחר עכול לא יברך ועכול מיקרי לענין שתיית יין ואכילת פירות כל זמן שאינו רעב או צמא או תאב לאותן פירות.
ברכה אח' מעין ג' ונסחה וכיצד יברך אותה על כל מין ומין כל שהוא מה' המינין שהם חטה ושעורה וכוסמ' שבולת שועל שיפון מיני דגן מברך עליה' לפניהם בורא מיני מזונות כמו שכתבתי בפת ובדין המוציא. ולבסוף כלומר לאחריהם ברכה אחת מעין שלשה ברכות של ברכת המזון וזו נוסחה בא"י אמ"ה על המחיה ועל הכלכלה ועל תנובת השדה ועל ארץ חמדה טובה ורחבה שרצית והנחלת לאבותינו לאכול מפריה ולשבוע מטובה רחם ה' אלהינו על ישראל עמך ועל ירושלים עירך ועל ציון משכן כבודך והעלנו בה ושמחנו בתוכה כי אתה טוב ומטיב לכל בא"י על הארץ ועל המחיה. וכל שהוא מז' המינים שבפסוק ארץ חטה מברך עליו תחלה ב"פ העץ ואחריו ברכה מעין שלש שכתבתי זולתי שפותח בה במקום על המחיה על העץ ועל פרי העץ וחותם על הארץ ועל הפירו' בחוצה לארץ, ובארץ ישראל ועל הארץ ועל פירותיה פי' וכן על היין פותח בו על הגפן על הארץ ועל פרי הגפן כך פשוט. וכתב הירושלמי וקודם שיאמר כי אתה טוב ומטיב לכל יאמר נחמנו ביום המנוח הזה אם הוא שבת וביום טוב וזכרנו לטובה ביום חג פלוני הזה וכן בראש חדש. וכתב רבינו חננאל ואם אכל מיני מזונו' מחמשה המינים ושתה יין ואכל פירות משבעה המינים יכלול כלם ויאמר על המחייה ועל הכלכלה ועל הגפן ועל פרי הגפן ועל העץ ועל פרי העץ ועל תנובת השד' וכו' וחותם בא"י על הארץ ועל המחיה וב"פ העץ ועל הפירות ולא הוי חתימה בשתים שהארץ מוציאה הכל. וכתבו התוספות ואם אכל פירות מז' המינים ותפוחים אין צריך לברך בורא נפשות על התפוחים שברכה אחת מעין שלש שמברך על פרי ז' המינים פוטר התפוחים שגם הם פרי העץ אבל אם שתה יין ואכל תפוחי' צריך לברך גם על התפוחי' בורא נפשות וכן אם אכל בשר ושתה יין או אכל מז' המינים צריך לברך על הבשר בורא נפשות ולא יפטרנו ברכה אחת מעין שלשה שיברך על היין או על הפירות: אם רשאי לשתות או לאכל קודם המברך כתבתיו בדין הסעודה.
<h2>דף מו.</h2>
דין אורחים אורח לא יתן פרוסה לשמש כל זמן שהכוס בידו של בעל הבית כי הוא יכעיס על שלוקח המאכל וישתה ויחנק ולא בעוד שהכוס בידו של אורח שמא יעיין בו ב"ה על שלוקח המאכל שמא יחסר לאורחים ויפול הכוס מידו וכן אם הכוס ביד השמש פשוט. אורח אין רשאי לתת לבנו ולבתו של בע' הבית אלא אם כן נטל רשות כך פשוט. לא יפרוס אדם פרוסה לאורחים אלא אם כן אוכל עמהם כך פשוט בר"ה פירוש שלא יאמר להם המוציא כדי להוציאם ידי חובה דה"ל ברכה לבטלה וכשאוכל מוציא ג"כ עצמו ויכול נמי להוציא אחרים כדאמרינן דכל הברכות אף על פי שיצא מוציא חוץ מברכת הלחם וברכת היין שאם יצא אינו מוציא כמו שכתבתי בנתיב י"ג ולפיכך אם יפרוס להם כלומר לברך המוציא צריך שיאכל עמהם וכן כתב רי"ף. ועוד פשוט אבל פורס הוא לבניו ולבני ביתו כדי לחנכן במצות.
<h2>דף מז.</h2>
אין המסובין רשאין לטעום עד שיטעום המברך כך פשוט יש מי [שכ'] דה"מ לענין המוציא שצריך לטעום כדאמרינן לא יפרוס אדם פרוסה לאורחים אלא אם כן אוכל עמהן אבל לשתות מותר כגון בקדוש וכיוצא בו. ובירושלמי נראה דאין לחלק ומי' אם יש לכל אחד כוסו שותה כל אחד כוסו קודם המברך ואף על פי שאין חובה לשתות כי אחד מברך לכלן מי' מצוה לשתות וכן המוציא [אם] יש לכל אחד ככרו שאין זקוקין לככר אחד יכול לטעום כל אחד מככרו ובשבת אין טועם קודם הבוצע זולתי אם יש לכל א' לחם משנה כמו שיש לפני הבוצע כך מוכח. ועוד מוכח דאין צריך המברך ליתן מכוסו לכוס כל אחד ודוקא שלא היו פגומין שאם היו פגומין צרי' לשפוך מכוס של ברכה לכל כוס וכוס ואז לא ישתו קודם שישתה המברך וכן בקדוש וכן בכל ברכה וברכה וכן הסכימו הפוסקים והתוספות. כהן חולקין לו כבוד ליתן לו מנה יפה וכתבתיו בנתיב שני בענין כהנים ח"ב. כל דאית ליה ריחא וקיוהא אסור לשתות בפני השמש כך פשוט בכתובות.
ב' ממתינים זה לזה בקערה אחת, כשאוכלים יחד אבל שלשה אין ממתינין כך פשוט. אסור לאכול משום דבר שקשרו הגנן כגון צנון שעושין ממנו מלא יד וקושרין אותו וכן מכל דבר קשור עד שיתירנו שהוא דבר רע לכשפים שיזיקוהו כך פשוט בשבת. אסור לומר אסותא למתעטש תוך הסעודה שלא יבא לידי סכנה פשוט בירושלמי. אדם היוצא מהסעודה להטיל מים או לדבר עם חבירו והפליג כיצד יטול ידיו כתבתיו בדין נטילת ידים.
<h2>דף נ:</h2>
שכח והכניס לתוך פיו מאכל או משקה בלא ברכה ונזכר בעודנו בפיו אם הן משקין בולען ואם הן אוכלין שאם יפלטם מפיו שלא ימאסו פולטן מפיו ומברך כך פשוט ופר"ח במשקין בולען ואינו מברך כלל ואפילו שיכול לברך עליהן על ידי הדחק ויש מי שכתבו שמברך עליהן על ידי הדחק דומיא דפולטן שמברך עליהן אחר שפלטן דומיא דמסלקן שמברך עליהן אחר שסלקן. ועוד פשוט מי ששכח ואכל ולא בירך קודם אכילה ולא נזכר עד שאכלו אם לא גמר סעודתו חוזר ומברך על מה שנשאר ואם גמר כבר אינו חוזר ומברך. ועוד פשוט ומיירי דלא מימאיס פולטו ולא מסלקו לצד אחד כדי למלאת פיו בברכה.
